אשר נמצא בתוך התהליך האנליטי ומשתמש בו כדי לחקור את עצמו ולגדול, גם התינוק נמצא בתהליך של חקירה עצמית. זהו תפקידו, וזוהי דרכו לשרוד. מאידך, המשמעות לגבי האם היא שהיא אינה אובייקט שצופה מבחוץ, לא בזמן ההיריון- בו היא נושאת את התינוק ברחמה, ולא לאחר הלידה, כשחייה משתנים כדי להיות מותאמים לצרכי התינוק. בהכרח אם כן נוצר פה קשר אינטרסובייקטיבי, בו שני הצדדים גדלים ומשתנים במקביל, וכל אחד מהם חווה אותו בהתאם לעולמו, והמשימות ההתפתחותיות שהוא חותר למלא.
אם כן ישנו צורך בהבנה כי קיים מקום להכרה באם כסובייקט, וכי מקום זה הוא חשוב הן עבור התפתחות התינוק, והן עבור התפתחותה שלה. אך חשוב להבין כי ההכרה התיאורטית באם כסובייקט (כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביהם של בנג'מין, סטרן ואוגדן), לא אומרת בהכרח כי יש הכרה בסובייקטיביות שלה, כלומר בתהליכים האינטרא-פסיכיים שלה עצמה. להיפך, במהלך הקריאה הרגשתי יותר ויותר את הצורך בתיאוריה משולבת, אשר תעמוד על יחסי הגומלין בין האם לתינוק, בצורה אשר תקביל את התהליכים ההתפתחותיים של שניהם במסע אותו הם עוברים יחד.
אני טוענת, כי באופן דומה למטפל, אשר זקוק להתוודע לתחושותיו שלו על מנת להבין את שעובר על המטופל, כך גם האם צריכה להתוודע לתחושותיה. נשים לא רק לא מחוברות לרגשותיהן ולתהליכים האינטרא-פסיכיים, אלא שבעשורים האחרונים נשים פחות ופחות מחוברות לתחושותיהן הפיזיות ונוטות לסמוך רק על בדיקות רפואיות וטכנולוגיה הדמייתית. האישה כבר אינה זקוקה להרגיש את התינוק בבטנה, היא יכולה לראות אותו בשלושה מימדים, לשמוע את דפיקות ליבו במוניטור, ואף לדעת מהם חלק מהגנים שמרכיבים את סליל הד.נ.א שלו- וכך אם הוא בריא או לא. הרפואה הגיניקולוגית המודרנית היא כלי מדהים מאין כמותו, אך אין ספק כי הוא אינו עוזר לאישה לפתח את היכולת לסמוך על תחושותיה הפנימיות במהלך ההיריון, תכונות שיעזרו לה בטיפול בתינוק. יתרה מכך, הוא יוצר אשליה מדומה של וודאות, בכך שהוא יוצר וודאות חלקית. הוודאות החלקית הופכת את חוסר הוודאות האמיתי, העצום, לקשה להתמודדות. כך האם לעתיד משוללת מהיכולת לחקור את עולמה הפנימי ביחס לשינויים שהיא עוברת בתהליך הפיכתה לאם.
בפרק זה אם כן, בחנתי את המעבר ההתפתחותי של התיאוריות הפסיכואנליטיות במאה העשרים, וניסיתי להראות תנועה בין ההתייחסות האינטרא-פסיכית לתינוק, אל שלב יחסי האובייקט, ומשם אל האינטרסובייקטיביות. עמדתי על הצורך שקיים לדעתי, בגיבוש תיאוריה אינטרסובייקטיבית שמשלבת בין התהליכים המקבילים שעוברים על האם והתינוק, כך שההתייחסות לאם כסובייקט לא תהיה התייחסות עקרה, אלא תשמש גם להבנת הסובייקטיביות האימהית, כלומר בהבנת התהליכים האינטרא-פסיכיים הייחודיים לשלבי ההיריון והמעבר לאימהות. קטונתי מלגבש תיאוריה כזו בעצמי, ועבודת מחקר זו מנסה לעמוד על חלקה הפרקטי של ההכנה הרגשית ללידה. לכן השתמשתי בידע התיאורטי שבפרק זה בשביל להבין מהן מטרות המודל שאבנה: כלי לחקר הסובייקטיביות של האישה ההריונית, חקירת שלבי הספרציה-אינדיבידואציה, והתחושות שעולות בעקבות הקשר של האישה ההרה עם אמה. מטרת-העל היא היכולת ליצור מערכת תמיכה אשר תכיר בסובייקטיביות של האם, ובכך תיצור מערכת אינטרסובייקטיבית שלה עם תינוקה, על מנת ששניהם יוכלו לצמוח ולהתפתח יחד, במקביל לאחר ובאמצעותו.
אם כן ישנו צורך בהבנה כי קיים מקום להכרה באם כסובייקט, וכי מקום זה הוא חשוב הן עבור התפתחות התינוק, והן עבור התפתחותה שלה. אך חשוב להבין כי ההכרה התיאורטית באם כסובייקט (כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביהם של בנג'מין, סטרן ואוגדן), לא אומרת בהכרח כי יש הכרה בסובייקטיביות שלה, כלומר בתהליכים האינטרא-פסיכיים שלה עצמה. להיפך, במהלך הקריאה הרגשתי יותר ויותר את הצורך בתיאוריה משולבת, אשר תעמוד על יחסי הגומלין בין האם לתינוק, בצורה אשר תקביל את התהליכים ההתפתחותיים של שניהם במסע אותו הם עוברים יחד.
אני טוענת, כי באופן דומה למטפל, אשר זקוק להתוודע לתחושותיו שלו על מנת להבין את שעובר על המטופל, כך גם האם צריכה להתוודע לתחושותיה. נשים לא רק לא מחוברות לרגשותיהן ולתהליכים האינטרא-פסיכיים, אלא שבעשורים האחרונים נשים פחות ופחות מחוברות לתחושותיהן הפיזיות ונוטות לסמוך רק על בדיקות רפואיות וטכנולוגיה הדמייתית. האישה כבר אינה זקוקה להרגיש את התינוק בבטנה, היא יכולה לראות אותו בשלושה מימדים, לשמוע את דפיקות ליבו במוניטור, ואף לדעת מהם חלק מהגנים שמרכיבים את סליל הד.נ.א שלו- וכך אם הוא בריא או לא. הרפואה הגיניקולוגית המודרנית היא כלי מדהים מאין כמותו, אך אין ספק כי הוא אינו עוזר לאישה לפתח את היכולת לסמוך על תחושותיה הפנימיות במהלך ההיריון, תכונות שיעזרו לה בטיפול בתינוק. יתרה מכך, הוא יוצר אשליה מדומה של וודאות, בכך שהוא יוצר וודאות חלקית. הוודאות החלקית הופכת את חוסר הוודאות האמיתי, העצום, לקשה להתמודדות. כך האם לעתיד משוללת מהיכולת לחקור את עולמה הפנימי ביחס לשינויים שהיא עוברת בתהליך הפיכתה לאם.
בפרק זה אם כן, בחנתי את המעבר ההתפתחותי של התיאוריות הפסיכואנליטיות במאה העשרים, וניסיתי להראות תנועה בין ההתייחסות האינטרא-פסיכית לתינוק, אל שלב יחסי האובייקט, ומשם אל האינטרסובייקטיביות. עמדתי על הצורך שקיים לדעתי, בגיבוש תיאוריה אינטרסובייקטיבית שמשלבת בין התהליכים המקבילים שעוברים על האם והתינוק, כך שההתייחסות לאם כסובייקט לא תהיה התייחסות עקרה, אלא תשמש גם להבנת הסובייקטיביות האימהית, כלומר בהבנת התהליכים האינטרא-פסיכיים הייחודיים לשלבי ההיריון והמעבר לאימהות. קטונתי מלגבש תיאוריה כזו בעצמי, ועבודת מחקר זו מנסה לעמוד על חלקה הפרקטי של ההכנה הרגשית ללידה. לכן השתמשתי בידע התיאורטי שבפרק זה בשביל להבין מהן מטרות המודל שאבנה: כלי לחקר הסובייקטיביות של האישה ההריונית, חקירת שלבי הספרציה-אינדיבידואציה, והתחושות שעולות בעקבות הקשר של האישה ההרה עם אמה. מטרת-העל היא היכולת ליצור מערכת תמיכה אשר תכיר בסובייקטיביות של האם, ובכך תיצור מערכת אינטרסובייקטיבית שלה עם תינוקה, על מנת ששניהם יוכלו לצמוח ולהתפתח יחד, במקביל לאחר ובאמצעותו.